ומד״ס שיהיו כל הספיחים אסורין כו׳ – וכתב מרן משנה פ״ט דשביעית וחכ״א כל הספיחים אסורין כו׳ ודע שהתוספות פ״ק דקדושין ד״ה אתרוג כתבו בתוך דבריהם וז״ל וההיא דמקום שנהגו דקתני כל הספי׳ מיירי בספיחין שגדלו בשביעית ואליבא דר״ע דדריש וכי מאחר שלא נזרעו כו׳ יע״ש וראיתי להרב מאיר עיני חכמים בפרק מקום שנהגו הק׳ לדבריהם דלר״ע דס״ל דספיחים אסורים קודם הביעור הא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דבשלמא הא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ל״ק לחכמים דיש לפרש כמו שפרש״י לא תקצור מן המשומר אבל אתה קוצר מן המופקר אבל לר״ע קשה והעולם מיישבין זה דר״ע דס״ל דספיחין אסורים היינו מן המשומר אבל מן המופקר ה״נ דמותר וזה נראה דוחק ועוד דבהדיא כתב הרא״ם ס׳ בהר דלר״ע אסור בכל ענין יע״ש. ואנכי הרואה נראה שיש סמוכות ליישוב העולם ממ״ש התוס׳ פ״ק דר״ה ד״ט ד״ה וקציר של שביעי׳ שכתבו וז״ל פי׳ ריב״א בקציר ספיחין שהביאו שליש בשביעית כו׳ ואכתי קשה דהא נמי מהן לא נזרע נפקא לפי׳ ר״ת דאסר ספיחים אפילו קודם הביעור כו׳ וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית דוקא כי אורחיה אסור לקצור אבל ע״י שינוי מותר אף בשביעית כדאיתא בת״כ דדריש ואת ענבי נזירך כו׳ והא דתניא בתורת כהנים מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר מופקר נמי כדרך בצירה אסור וע״י שינוי שרי כו׳ יע״ש הרי מבואר שכתבו דקציר של שביעית ע״י שינוי ובמופקר מותר אפי׳ בשביעית והתם אליבא דר״ע הוא דקיימי דברייתא דהתם ר״ע היא האמנם הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר ממ״ש בפ״ק דמנחות תיתי ממנחת העומר מה למנחות העומר שכן מתרת החדש ומשני בשביעית ופריך שכן מתרת ספיחין ומשני כר״ע דאמר ספיחין אסורין כו׳ והשתא אכתי לר״ע נמי איכא למיפרך שכן מתרת ספיחים מן המופקר אלא ודאי דלר״ע אפילו מן המופקר ס״ל דספיחים אסורין ד״ת ולפי זה צ״ל דמ״ש התוספות דקציר של שביעית ע״י שינוי מותר אפילו בשביעית היינו לפום הלכתא דקי״ל כרבנן דר״ע ולאו אברייתא דרבי עקיבא דקאי התם הוא דקאמרי אלא דאכתי קשה דלרבנן נמי ספיחין אסורין מדרבנן והיכי כתבו דעל ידי שינוי מותר ושמא מותר מן התורה הוא דקאמרי וזה דוחק: ודע דהא דאסור ספיחים לר״ע ד״ת היינו דוקא בזרעים אבל בפירות האילן לכ״ע מותר וזה מבואר מדברי התוס׳ דפרק מקום שנהגו דנ״א ד״ה כל הספיחים דלר״ש ספיחי כרוב מותר דלא אסרה תורה אלא ספיחים דומיא דזרעים כו׳ אבל ספיחי כרוב דדמי לאילן מותר כו׳ יע״ש וכן מבואר ג״כ מדברי הר״ש פ״ט דשביעית ויש לי מן התימא על הרב קרבן אהרן סדר בהר דרס״ז ע״ג שכתב אברייתא דקתני התם את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים כו׳ כתב וז״ל לפי שאין איסור ספיחים אסורים מן התורה אלא מדרבנן כדלקמן לזה אמר סמכו ולא אמר מכאן אמרו אבל הרמב״ן והרא״ם סוברים דברייתא זו אתיא אליבא דר״ע דאמר לא תקצור בכל אופן משמע ומדאורייתא אסורים הספיחים ומ״ש לקמן לא תבצור כדרך הבוצרים אתיא אליבא דחכמים א״ד והוא תימא דההיא דלא תבצור כדרך הבוצרים אפילו כר״ע אתיא דבאילן לכ״ע מותר כמ״ש ומהיותר תימא דסמוך ונראה גבי ההיא דלא תבצור כדרך הבוצרים כתב וז״ל וזה שא״א שתהיה שלילה החלטית שלא יבצור אותם כלל שהרי אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ובהכרח יבצור אותו כו׳ ואם כן איך כתב לעיל דההיא אתיא כחכמים דלר״ע אפי׳ שלא כדרך הבוצרים אסור דאם כן קרא דוהיתה שבת הארץ מאי עביד ליה הן אמת דמקרא דוהיתה שבת הארץ אין כאן קושיא דאיכא למימר דקרא דוהיתה שבת הארץ בספיחי ששית הנכנסים לז׳ מיירי דר״ע לא אסר ספיחים אלא בספיחים שגדלו בז׳ וכמ״ש הרא״ש גם מה שהכריח ממ״ש סמכו ולא אמר מכאן אמרו יש לתמוה שהרי לקמן כתב בת״כ בקרא דהן לא נזרע קאמר ר״ע מכאן סמכו אע״ג דהוי מדאורייתא ואדרבא נראה שיש להוכיח סברת הרמב״ן והרא״ם דברייתא זו ר״ע ממה שדרשו בקרא דואת ענבי נזירך לא תבצור לא תבצור כדרך הבוצרים ולא דרשו כן בקרא דלעיל מזה לא תקצור כדרך הקוצרים והכי היל״ל לא תקצור כדרך הקוצרים אבל שלא כדרך הקוצרים מותר אבל אמרו חכמים ספיחים אסורים אלא משמע דברייתא זו ר״ע היא דס״ל בכל אופן אסור ואין להקשות דאי ר״ע אם כן תרי קראי ל״ל הא נפ״ל מקרא דהן לא נזרע וכעין מה שהקשה התוס׳ בר״ה ד״ה הנז׳ די״ל דאי מקרא דלא תקצור גרידא י״ל דכדרך הקוצרים גרידא אסור ואי מקרא דהן לא נזרע איכא למימר כחכמים דהתם להכי צריכי תרווייהו לגלויי כל חד אחבריה ומדברי מרן כ״מ נראה שהבין כדברי הרב קרבן אהרן דברייתא זו אתיא כחכמים יע״ש ודוק:

ודע דהא דאסור ספיחים לר״ע נראה ודאי דהיינו דוקא באכילה אבל בהנאה מותרים וכן נראה מדברי התוס׳ וכל הפוסקים ז״ל דלא הזכירו אלא איסור אכילה וזה מוכרח שהרי מקרא דוכי תאמרו מה נאכל בשנה הז׳ נפקא דהיינו דוקא אכילה ואפילו לר׳ אבהו דס״ל דכ״מ שנאמר לא תאכלו א׳ איסור אכילה וא׳ איסור הנאה במשמע כבר כתבו התוס׳ בפ׳ כל שעה דכי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו דלא נאמר זה אלא דוקא באזהרה ועל פי זה יש מקום ליישב מה שהק׳ הר״ש בפ״ט דשביעית וז״ל וצריך לדקדק לר״ע במאי מיתוקמא דין ביעור דדרשינן מכלה לחיה בשדה דהא יש ביעור בירק כו׳ וכפי מ״ש לק״מ דאפילו לר״ע דספיחים אסורים יש בו דין ביעור לאוסרם בהנאה וצ״ע: ולענין הלכה הנה דעת רבינו מבואר לפסוק כחכמים דר״ע וכמ״ש מרן ויש לדקדק טובא במ״ש כל הספיחים אסורים דהיל״ל דספיחי כרוב מותר כר״ש דס״ל הכי בפ׳ מקום שנהגו וליכא למימר דפסק כחכמים דר״ש דס״ל התם דגזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים שהרי כתבו התוס׳ שם משם ר״ת וז״ל ור״ש ורבנן פליגי הכא אליבא דר״ע ומתיר ר״ש ספיחי כרוב דלא אסרה תורה אלא דומיא דזריעה כו׳ ורבנן גזרו ודוקא אליבא דר״ע דאסר ספיחים מדאורייתא פליגי אבל לרבנן דס״ל דאיסור ספיחי׳ מדרבנן ליכא למיגזר ע״כ וליכא למימר דס״ל לרבי׳ דלרבנן דרבי עקיבא נמי גזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים וכולה חדא גזירה דאם כן אמאי הוצרכו בגמרא התם לומר ותרוייהו אליבא דר״ע כו׳ גם אין לומר דרבינו מפרש ההיא דמקום שנהגו כפי׳ רבינו נסים שכתבו התוס׳ שם דסוגייא דהתם מיירי בספיחי ז׳ שיצאו למוצאי ז׳ דלפי׳ רבינו נסים בספיחי ז׳ בז׳ אפילו ספיחי כרוב אסור כמו שיר׳ המעיין שם ומשום הכי סתם וכתב דכל הספיחים אסורים מדרבנן דאכתי קשה דאם כן כשכתב בדין ה׳ דספיחים של ז׳ שיצאו למוצאי ז׳ אסורים היל״ל דספיחי כרוב מותרים מיד שהרי לפי׳ רבינו נסים עכ״ל דספיחי כרוב שיצאו למוצאי ז׳ מותרים מיד לרבנן דר״ע דס״ל דספיחים אסורים מדרבנן וכמ״ש שם בס״ד וז״ל ותרווייהו אליבא דר״ע דאיסור ספיחים מדאורייתא אבל לרבנן דפליגי עליה ליכא למיגזר ע״כ והוא מוכרח ממ״ש ותרוייהו אליבא דר״ע גם ליכא למימר דרבינו מפרש ההיא דמקום שנהגו בלאחר הביעור ופלוגתא דרבנן ור״ע בלאחר הביעור מיירי כמ״ש רש״י שם שהרי מדברי רבינו מבואר דמפרש פלוגתייהו דרבנן ור״ע בספיחי שביעית בז׳ וכמבואר והנראה אצלי ליישב דברי רבינו בשום שכל והבין למה זה פסק רבינו ז״ל כרבנן דר״ע דאיסור ספיחים מדרבנן מאחר שר״ש ורבנן דר״ש כולהו ס״ל כר״ע גם מההיא עובד׳ דמייתי התם תלמוד׳ דר״ש ן׳ לקונייא דנכנס לגינה ונטל ספיחי כרוב ואכל ונתן לר׳ יוחנן בן אלעזר וא״ל בני בפני אכול שלא בפני לא תיכול אני שראיתי את רשב״י כו׳ מוכח נמי דס״ל כר״ע דאי כרבנן דר״ע לכ״ע ספיחי כרוב מותרים ומאחר שכן הי״ל לרבינו לפסוק כר״ע והנראה שטעמו של רבינו משום דק״ל מה שהקשה הר״ש פ״ט דשביעית וז״ל וי״ל דהשתא ספיחי ז׳ לר״ע אסורים באכילה מדאורייתא כו׳ ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה מתני׳ דהכא הפיגם והירבוזין וההיא דהאומר לפועל הילך סלע זה ולקוט לי ירק היום בפ״ח ולוקח ירקות שדה ובנו מוכר ע״י בפ״ז והר״ש ז״ל תי׳ דכל הנהו מתני׳ מיירי בספיחים שגדלו בששית כו׳ יע״ש אמנם רבינו ז״ל ס״ל כדי ליישב כל זה דכל הנהו מתניתין מיירי בירקות שאין דרך האדם לזורען ואתו כל הנהו מתניתין אליבא דרבנן דר״ע דס״ל דאיסור ספיחים מדרבנן גזירה שמא יזרע ויאמר שהם ספיחים שצמחו מאליהן ומשום הכי בירקות שאין דרך האדם לזרען לא גזרו וזהו שכתב רבינו ז״ל בדין ג׳ הא למדת שאין אוכלין מפירות ז׳ כו׳ והעשבים שאין דרך האדם לזורען כגון הפוגם כו׳ הנה כ״כ ליישב קו׳ הר״ש ז״ל וכן ראיתי לרמב״ן ז״ל בפי׳ על התורה ס׳ בהר שכתב ליישב כל הנהו מתני׳ כתי׳ הר״ש וכתב עוד וי״א שאלו הנזכרים וכיוצא שאין דרך רוב האדם לזורעם כו׳ יע״ש והיא היא סברת רבינו ז״ל שכתבנו ומאחר עלות מ״ש יש מקום ליישב דברי רבינו ז״ל דס״ל דכל הנהו מתני׳ דשרי ירקות שאין דרך רוב האדם לזורעם היינו משום דס״ל כרבנן דר״ע דאיסור ספיחים מדרבנן גזירה שמא יזרע והלכך בירקות שאין דרך רוב האדם לזורען לא גזרו אמנם לר״ע דס״ל דאיסור ספיחים מדאורייתא אין לחלק בין ירקות שאין דרך בני אדם לזורען לירקות שדרך בני אדם לזורען דגזירת הכתוב היא בספיחים שיהיו אסורים ומשום הכי פסק כרבנן דר״ע מאחר דכל הנהו מתני׳ אתי׳ דלא כר״ע כמ״ש וסוגייא דשמעתא הכי מפרש לה רבינו דמה שהוצרכו בגמ׳ לומר ותרוייהו אליבא דר״ע לאו היינו משום דלרבנן דר״ע ליכא למיגזר כמ״ש התוס׳ דהא ודאי איכא למימר דלרבנן נמי גזרו דכולה חדא גזירה היא וההיא דר״ש בן לקוניא הכי מוכחא דאפי׳ לרבנן דר״ע ספיחי כרוב אסורי׳ כמ״ש ותו דאי כדברי התוס׳ אמאי הוצרכו בגמ׳ לומר ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא ולמה לא קאמר דר״ש ורבנן בהא פליגי דר״ש סבירא ליה דספיחים אסורים מדאוריי׳ וגזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים ורבנן דר״ש ס״ל כרבנן דרבי עקיבא דספיחים אסורים מדרבנן והו״ל גזירה לגזירה אלא רבינו מפרש דמה שהוצרכו לומר דתרוייהו אליבא דרבי עקיבא משום דלישנא דברייתא דקאמר כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב וכן נמי רבנן דאמרי כל הספיחים אסורים משמע דכללא הוא ואי ס״ל כרבנן דר״ע הי״ל לומר חוץ מן הפיגם והירבוזין וכל הני ודוגמא לזה הקש׳ התוס׳ לפי׳ רש״י דהו״ל למעוטי עיקר הלוף השוטה כו׳ אלא מוכרח דתרוייהו ס״ל כר״ע דלר״ע גזרת הכתוב הוא ואין לחלק בין דרך לזורען לאין דרך לזורען כמ״ש אמנם לענין ספיחי כרוב ה״נ דאסורים מדרבנן כשאר ספיחים דכולה חדא גזיר׳ היא וכשגזרו על הספיחים שדרך לזורען גזרו נמי על ספיחי כרוב שדרכן לזורען דמהשתא ההיא דר״ש בן לקוניא אתיא אליבא דהלכתא אפילו לרבנן דר״ע זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ועוד י״ל שרבינו מפרש היפך פי׳ ר״ת דמ״ש ותרוייהו אליבא דר״ע לאו משום דלרבנן דר״ע ליכא למיגזר אטו שאר ספיחים דהא ליתא כמ״ש אלא ס״ל דבשלמא לר״ע דס״ל דאיסור ספיחים מדאורייתא איכא למימר שפיר דכיון דספיחי כרוב דומה לאילן מותר דלא אסרה תור׳ אלא דומיא דזריעה אמנם לרבנן דר״ע כיון דטעמא דספיחים הוא משום גזירה דעוברי עבירה שיזרעו בז׳ ויאמרו שצמחו מאליהן אם כן מה״ט נמי ספיחי כרוב אסורים דאע״ג דדמו לאילן מ״מ כיון שדרך האדם לזורען איכא למיגזר בהו כשאר ספיחים וא״כ מ״ש ותרוייהו אליבא דר״ע לדעת רבינו איפכא מתפרשא ומשום הכי כיון דרבינו ז״ל פסק כרבנן דר״ע משום הכי אסר כל הספיחים וגם זה נכון ודוק:

האורז והדוחן – עיין מ״ש פ״א מהלכות מעשר שני הלכה ה׳:

והאתרוג אפי׳ היה כפול קודם ר״ה כו׳ הרי הוא כפירות שביעית להחמיר – מה שכתב מרן שדעת רבינו נראה דספוקי מספ״ל אי אזלינן בתר חנטה לז׳ כה׳ זקנים וכמתני׳ דבכורים או אחר לקיטה כרבותינו דבאושא וכסתם מתני׳ דפרק לולב הגזול וכן מספ״ל אי אזלינן בתר חנטה למעשרות כר״א וכר״י ור״ל דבתראי נינהו או אזלינן בתר לקיטה כר״ג כו׳ ופסק כתרוייהו לחומרא את״ד הרואה יראה שדבריו מן המתמיהים דמאחר דבפ״ק דר״ה דט״ו ע״א קאמר התם רבה דאתרוג בת ששית הנכנס לז׳ פטור׳ מן הביעור ופטורה מן המעשר משום דס״ל דאזלינן בתר חנטה לז׳ וכן רב המנונא התם ס״ל הכי גם ר״י ור״ל כולהו ס״ל התם דאחר חנטה לז׳ אם כן מה ראה על ככה רבי׳ להכניס עצמו לבית הספק אי קי״ל כרבותינו שבאושא דאמרי אחר לקיטה לז׳ ותו קשה דכיון דרבינו ז״ל ס״ל דאתרוג בת ששית הנכנס לז׳ חייב בו מכח ספק אם כן ממילא נימא דפטור מן המעשר מאחר דחייבו חכמים להפקיר מס׳ וראיה לזה ממ״ש שם בר״ה אמר רבה אתרוג בת ששית כו׳ אתרוג בת ז׳ הנכנס כו׳ א״ל אביי בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאזלינן בתר חנטה א״ה תתחייב במעשר כו׳ ופרש״י וז״ל בשלמא סיפא דאזלה בה בתר חנטה לענין הפקר ז׳ כו׳ כל הך סיפא אע״ג דסתרא לרישא דאמרה בת ששית ד״ה פטור מן המעשר דהפקר הוא משום ז׳ דאזלת בתר לקיטה כו׳ הא לא הוה ק״ל דאמינא ספוקי מספ״ל אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין ז׳ או בתר לקיטה ואזלת לחומרא ע״כ והנראה מבואר שהכריחו לרש״י לפרש כן דאי מ״ש אביי בשלמא סיפא לחומרא היינו סיפא גרידא דאתרוג בת ז׳ הנכנס לח׳ אמאי אצטריך למימר משום חומרא ולא הי״ל לומר אלא בשלמא סיפא דאמרינן זיל בתר חנטה ותו כי קאמר אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה א״ה תחייב במעשר כו׳ אמאי הוצרך להקשות מרישא בפשיטות הי״ל להקשות בשלמא סיפא דאזיל בתר חנטה אלא רישא פטורה מן המעשר אמאי אלא משמע ודאי דאחלוקת פטורה מן המעשר קאמר ולא קאי אסיפא משום דאזיל לחומרא דמספ״ל אי בתר חנטה או בתר לקיטה גם התוס׳ ז״ל שם כתבו מעין פי׳ רש״י יע״ש הנה כי כן מבואר הוא דכל שאנו מחייבים אותו מס׳ לנהוג בו דין ז׳ ממילא פטור מן המעשר כיון דחייב להפקיר מס׳ וא״כ כיון שרבינו ז״ל מספ״ל הלכתא כמאן וס״ל דחייב לנהוג בו דין ז׳ מס׳ היל״ל דפטור מן המעשר גם מ״ש וכן מספ״ל אי אזיל בתר חנטה למעשרות כר״א קשה טובא דא״כ נפקא מינה לאתרוג שחנט בשנה ב׳ ונלקט בשנה ג׳ צריך לנהוג בו ב׳ עישורים כדקאמר התם אליבא דר״ע ואלו בפ״א מה׳ מעשר כתב רבינו ז״ל וכן האתרוג הרי הוא כירק לז׳ כיצד אם נלקט בג׳ כו׳ מפרישין ממנו מעשר עני אע״פ שנגמר בשניה כו׳ הרי שלא חייב לנהוג בו ב׳ עישורים (ומ״ש מרן שם וז״ל וכן האתרוג כו׳ משנה פ״ב דבכורים וכר״ג יע״ש הם דברים תמוהים דלר״ג אתרוג בתר חנטה לז׳ ואלו רבינו שם כתב והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לז׳ והיל״ל שפסק כרבותי׳ שבאושא גם מ״ש דר״י ור״ל ס״ל כר״א דאתרוג אחר חנטה למעשר לא ידעתי היכא רמיזא דר״י ור״ל לא איירי התם אלא לענין ז׳ אי משום דקאמר לעולם ששית ופי׳ רש״י חייבת במעשר ופטורה מן הביעור ואי ס״ל דבתר לקיטה למעשר היל״ל פטור מן המעשר בשביעית משום דאזלינן בתר לקיטה ופטורה מן הביעור דאזלינן בתר חנטה לז׳ הא ליתא שהרי רש״י ז״ל כתב לעיל מזה בד״ה חסורי וז״ל ורבה ור״ה ס״ל כאפטולמוס כו׳ ומיפלג פליגי במילתיה דאפטולמוס ר״ה סבר כיון דפטורה מן הביעור חייבת במעשר דלאו הפקרה דמלכא הוא כו׳ הרי דאפי׳ לאפטולמוס דס״ל דאחר לקיטה למעשר אפי״ה קאמר ר״ה דאתרוג בת ששית הנכנס לז׳ חייבת במעשר ונראה דה״ט דס״ל לרש״י דע״כ לא אמרו אחר לקיטה למעשר אלא לענין חדש וישן ולענין שניה הנכנס לג׳ לנהוג בו בשנה ג׳ אבל לענין שנה ששית הנכנס לז׳ כיון דטעמא דז׳ פטורה מן המעשר הוא משום הפקרא דמלכא והפקר פטור מן המעשר א״כ באתרוג בת ששית הנכנס לז׳ כי נמי נימא דאחר לקיטה למעשר אפי׳ הכי חייבת במעשר כיון דלאו הפקרא דמלכא הוא ועיין במוהר״י קורקוס הנדפס מחדש פ״א מה׳ מעשר שגם הוא ז״ל הבין מדברי רש״י הללו שכתב חייבת במעשר ופטורה מן הביעור דס״ל דר״י אתי כר״א ותמה עליו דא״כ הי״ל לר״י לומר הלכה כר״א ואחר המחילה לא דק בזה כמ״ש ואולם מדברי התוס׳ בד״ה יד הכל נראה דס״ל דהא דר״ה ודר״י ודר״ל דקאמרי לעולם ששית ע״כ משום דס״ל כר״א הוא ממ״ש וז״ל לא נקט האי טעמא למ״ד שוה לאילן לכל דבר כו׳ דלמאי דסבר אפטולמוס דאחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לז׳ לא היה צריך לטעם זה כו׳ הנה מבואר דס״ל דלאפטולמוס דס״ל דאחר לקיטה למעשר אתרוג בת ששית הנכנס לז׳ פטורה מן המעשר כדין פירות ז׳ ופטורה מן הביעור כדין ששית משום דאחר חנטה לז׳ ונראה דטעמייהו משום דס״ל דז׳ פטור מן המעשר מכח אפקעתא דמלכא ולאו משום הפקרא דמלכא פטירי וא״כ ע״כ דר״ה ור״י ור״ל דס״ל דחייבת במעשר הוא משום דס״ל כר״א ואולי שלזה נתכוין מרן ז״ל כדעת התוס׳ ומ״מ לא הו״ל למסתם סתומי ועיין במוהר״ם ן׳ חביב בקונט׳ כפו׳ תמרים דל״ח ע״א ואשר אני אחזה ליישב דעת רבינו ז״ל דלרבינו קשיתיה דאי כפי׳ רש״י ז״ל דלעולם ששית דקאמר ר״י ור״ל הוא לומר שחייבת במעשר ופטורה מן הביעור כפי׳ רש״י א״כ ע״כ דס״ל כמתני׳ דבכורים דאחר חנטה לז׳ וק׳ טובא דא״כ הי״ל לתלמודא להקשות ומי אמר ר״י הכי והאר״י הלכה כסתם משנה וסתם מתני׳ דפרק לולב הגזול כרבותינו דאושא דאחר לקיטה בין למעשר בין לז׳ כדמסיק התם וכדפריך בכמה דוכתי וליכא למימר דטעמא דר״י משום דסתמא אחרינא אשכח דהיינו מתני׳ דבכורים דקתני דאתרוג אחר חנטה לז׳ בין לר״ג בין לר״א דאכתי תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא כדפריך בדוכתי טובא כי על כן מכח קו׳ זו הוכרח רבינו ז״ל לומר דמ״ש ר״י ור״ל לעולם ששית היינו דוקא לענין שחייבת במעשר אבל לפוטרו מן הביעור לא אמר דדוקא לענין חיוב מעשר אזיל לחומרא משום דכיון דאיכא תרי סתמי דסתרי אהדדי מס׳ אזלינן לחומרא דלא ידעינן סתמא בתרא איזו היא וכמ״ש הר״ן ז״ל בפ׳ ע״פ והביאו הרב יבין שמועה כלל ס״ז ומשום הכי כיון דלסתמא דבכורים דס״ל אחר חנטה לז׳ הרי הוא חייב במעשר קאמר ר״י דלעולם ששית אמנם לענין ז׳ ודאי דס״ל לר״י דבת ששית הנכנס לז׳ חייבת בביעור דכיון דסתמא דפרק לולב הגזול ס״ל כרבותינו דאושא דאחר לקיטה לז׳ מס׳ חייבת בביעור דשמא סתמא דלולב הגזול בתראה היא והילכך חייב בביעור מס׳ ומעתה לא תיקשי לן מאי דאקשי׳ לעיל דכיון דס״ל לרבינו דחייב בביעור מס׳ ממילא פטורה מן המעשר כדמוכח בהדיא מההיא דאביי דקאמר בשלמא סיפא לחומרא דס״ל לרבינו דאביי ל״ק הכי אלא ליתובי מלתא דרבה דמסיפא לא הוה ק״ל משום דאיכא למימר דלחומרא קאמר וס״ל לרבה דכיון דחייבוהו חכמים להפקיר מס׳ ממילא הם פטורים אמנם ר״י דקאמר לעולם ששית ודאי דלית ליה הך סברא אלא ס״ל כיון דמספ״ל אזלינן בתרוייהו לחומרא וכהוה ק״ל להתוס׳ ז״ל מעיקרא ד״ה בשלמא יע״ש: ובהכי מתרצתא נמי מה שפסק בה׳ מ״ש דאתרוג שחנט בשניה ונלקט בג׳ דמפרישין ממנו מעשר עני גרידה משום דס״ל דודאי לענין מעשר ליכא לספוקי כלל הלכתא כמאן דכיון דלרבותינו שבאושא ור״ג ואבטולמוס ס״ל דאחר לקיטה למעשר ודאי דלא קי״ל כר״א דשמותי הוא וכי מספ״ל היינו דוקא לענין ז׳ משום דאיכא תרי סתמי דסתרי אהדדי כדכתיב׳ וס״ל לרבי׳ כדעת רש״י ז״ל שכתבנו לעיל דאפי׳ לאבטולמוס דס״ל אחר לקיטה למעשר אפי״ה אתרוג בת ששית הנכנס לז׳ חייבת במעשר דז׳ משום הפקר הוא והא ליכא והלכך לענין מעשר כיון דמספ״ל אי קי״ל כסתמא דבכורים דאחר חנטה לז׳ ממילא חייבת במעשר ומשום הכי אזלינן לחומרא זה הנ״ל אמת ויציב בדעת רבי׳ ז״ל: